יום האישה הבינלאומי יצוין השבוע, והאמת צריכה להיאמר: ישראל של שנת 2019 היא עדיין גברית. מוקדי קבלת ההחלטות הם עם רוב גברי מובהק ואין חשיבה מספקת איך חלוקת המשאבים משפיעה אחרת על גברים ועל נשים, ועל קבוצות מוחלשות יותר בחברה. אבל ישראל של אחרי תנועת #מי_טו ומחאת הנשים הגדולה בהיסטוריה של המדינה, היא גם הזדמנות. למרות ששיעור הנשים בכנסת צפוי לרדת בכנסת הבאה, הוא הכפיל את עצמו בתוך 5 שנים, וגם מספר השרות, הרגולטוריות הבכירות בממשלה והשופטות עולה בהתמדה, גם אם לא באופן לינארי. נכון, פערי השכר עדיין נשארים בעינם, אנחנו עדיין סובלות מהטרדות ופגיעות מיניות, החלוקה למקצועות נשיים וגבריים בשוק העבודה עדיין קיימת ויש אפליה ברורה נגד נשים. יש לנו עוד לא מעט עבודה לפנינו.
אנחנו חותרות לעולם בו מגדר לא יהיה חסם, ולא יהיה הכרח לעשייה כזו או אחרת. עולם בו כל ילדה ונערה יוכלו לשאת עיניהן לכל תפקיד שהוא, למצוא שם מודלים לחיקוי ולדמיין את עצמן יום אחד בנעליהן. עולם שבו גם בנים, נערים וגברים לא יהיו כלואים במגבלות המגדריות הקיימות ויוכלו לממש את עצמם בדרכים מגוונות ורבות. יש לנו עוד הרבה מה לעשות, מדיניות רבה לשנות, סדרי עדיפויות לתקן – אבל אנחנו חלק משמעותי מהמרחב הציבורי, כל מרחב ציבורי. לא ניתן לדמיין שום שדה מקצועי בישראל של 2019 ללא נשים. זה עדיין לא מספיק, אבל המגמה ברורה, והיא לא תשתנה. יום אישה שמח לכולנו.
