שבוע עבר היה בסימן המחאה ששטפה את הארץ אחרי הירי שהביא למותו של סלומון טקה. אני רוצה להגיד את המובן מאליו: זאת מחאה שדורשת את כל הדברים שאנחנו נלחמות עליהן יום ביומו בפמיניזם: שוויון הזדמנויות, העדר אפליה ואפשרות לפרוח בהתאם למי שאני, ולא להיות מופלית בגלל קבוצה אליה אני שייכת. לנו כחברה, ולמדינה כמי ששולטת במוסדות, יש את האחריות לייצר מרחב ציבורי שלכל אחת ולכל אחד מאיתנו יש בו מקום. לא רק טכנית, אלא אפשרות השפעה. והשפעה דורשת בראש ובראשונה שלא נהיה מאוימים במרחב הציבורי. לא מפני שוטר, לא מפני הטרדה לאומית ולא מפני הטרדה או פגיעה מינית. אסור להתעלם ממאפיינים קבוצתיים, כי אפליה היא ביחס אליהם. אבל תפקידה של המדינה הוא להבין את המאפיינים הקבוצתיים ולייצר את האקלים שיאפשר לכל אחד ולכל אחת – כפרטים – שוויון הזדמנויות, נוכחות, קול והשפעה.
