אישה נוספת נרצחה השבוע על ידי בן זוגה, השלישית בתוך חודש. אסתי אהרונוביץ’ ז”ל, אם ל-4 ילדים, וסבתא ל-9 נכדים, שהייתה מורה למוזיקה ומספרים עליה שהייתה מקסימה ומלאת שמחת חיים, רק רצתה לסיים את נישואיה עם בעלה. מחשש לחייה, דאגה להסתיר מבעוד מועד את האקדח שידעה שעומד ברשותו, בו בסופו של דבר השתמש כדי לרצוח אותה. עוד אישה שמצטרפת לסטטיסטיקה האיומה, האישה ה-13 מתחילת 2019.
50 מיליון שקלים אמנם תוקצבו לשנת 2019 (ורק בשבוע שעבר, בדיון בוועדת הכספים בכנסת, הועברו 20 מיליון השקלים הנוספים לשנה זו), אבל כמעט ולא מומשו – תקנים שהוקצו לא אוישו, מרכזי חירום שהובטחו לא נפתחו. כתבתי למגזין “את”, לגבי הפעולות הנדרשות לטיפול אמיתי, כי המדיניות כושלת בטיפול בשלושת המעגלים הנדרשים: במעגל הראשון, אין טיפול מספק במקרה של אלימות במשפחה – אין מספיק מקלטים ופתרונות לנשים שנפגעו מאלימות, המענה מצד המשטרה ובתי המשפט לוקה בחסר ואין טיפול מספק בגברים אלימים וגם לא בילדות ובילדים שנחשפים לזוועות; במעגל השני, בו יש העברה בין-דורית של מעשה האלימות, אין טיפול במי שבעברם גדלו בסביבה אלימה, וללא טיפול הסיכוי שיהפכו להיות אלימים בעצמם גדול שבעתיים; ובמעגל השלישי אין טיפול חברתי רחב, ובראש ובראשונה זועק היעדרו של חינוך לשוויון מגדרי בגילאים הצעירים. הלב נשבר, האחריות הממשלתית כושלת, אבל לצד ארגונים חשובים נוספים שעוסקים בנושא, אנחנו מבטיחות לא להרפות עד שייעשה שינוי אמיתי.
