נתחיל מהסוף: אני מתנגדת לפונדקאות מסחרית ככלל, אבל תומכת בשביתה המרגשת שקוראת היום. בסולידריות וההצטרפות של ההסתדרות, וכן – גם של כל כך הרבה חברות עסקיות. בכוח פוליטי שייצא אל הרחוב. הקהילה הלהט"בית היא אחות קטנה של הפמיניזם, והמאבק של שתי הקהילות הוא אותו מאבק: לאפשר לכולנו הזדמנות שווה ומקום שווה, בלי להחליט מראש מי אנחנו ומה אנחנו רוצות, בגלל מאפיינים זהותיים ראשוניים. נכון, הטריגר למאבק הוא חוק הפונדקאות, ורבות מחברותיי ומורותיי כתבו על כמה הוא מורכב מפרספקטיבה פמיניסטית (תקראו למשל את הפוסט המצויין של פרופ' דפנה הקר, שמכהנת גם בוועד המנהל של השדולה). זאת לא העילה שהייתי רוצה שבעקבותיה ייצאו לרחובות, אבל זאת לא הפעם הראשונה שהיציאה לרחוב נובעת מטריגר לא אופטימלי, ויותר מכך – המחאה חצתה מזמן את גבול החוק הקונקרטי. זאת מחאה נגד אפליה ובעד שוויון, ולמחאה כזאת, אני – כאישה, פמיניסטית ולסבית – מצטרפת בכל לב.
