אחת לכמה חודשים נוחתת חבילה מצה”ל על מפתן הדלת, “פינוק” לנשות משרתי המילואים, שמלווה במכתב תודה מהמפקד. אבל מאחורי המחווה מסתתרת אמת כואבת: החברה הישראלית לא רואה בנשים האלה שותפות, אלא תשתית תפעולית.
״הסתכלתי סביבי וחשבתי, באמת? זה מה שיש לכם להציע לנשים שלא ראו את בני הזוג שלהן כבר עשרה חודשים? שנדרשות להחזיק את הכל, כשהכל בא על חשבון עצמן? גם באיגרת מהמפקד נכתב: “תעצרי, תנשמי, תבחרי. שימי הכל בצד ותיהני עם הילדים”. זה הצחיק אותי. הילדים הם לא “בצד”. הם כל הסיפור. הצורך להגן עליהם מהמציאות, להסביר להם איפה אבא ולמה הוא לא חוזר, זו העבודה האמיתית״.
כך כותבת יעל פתיר, חברת הוועד המנהל של השדולה, שהיא גם בת זוג לאלוף משנה ששירת יותר מ-400 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה. בטור דעה חדש למגזין ׳את׳, היא מתארת את החוויה שלה בעורף, שהוא חזית בפני עצמה.
