שתי עתירות לבג”ץ לביטול מינויים של דירקטורים שנעשו בידי השרים הנ”ל ובידי הממשלה ברשות הנמלים והרכבות ובחברת בתי הזיקוק לנפט בע”מ
ב- 24 בינואר 1994 הגישה שדולת הנשים בישראל שתי עתירות לבג”ץ נגד ממשלת ישראל, שר התחבורה, שר האנרגיה והתשתית ושר האוצר, בהן תבעה ביטול מינויים של דירקטורים שנעשו בידי השרים הנ”ל ובידי הממשלה ברשות הנמלים והרכבות ובחברת בתי הזיקוק לנפט בע”מ.
העתירות הוגשו לאחר שהתברר לשדולת הנשים כי הממשלה והשרים הנ”ל פעלו בניגוד לחובה שהוטלה עליהם בתיקון מס’ 6 לחוק החברות מ- 16 במרס 1993. תיקון זה עיגן בחקיקה את חובת השרים למנות נשים לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות ותאגידים שהוקמו על פי חוק (כדוגמת רשות הנמלים והרכבות), אם אין ייצוג הולם לנשים בדירקטוריונים אלה. המונח המשפטי המקובל לפעולה מסוג זה הוא: העדפה מתקנת.
מתוך דו”ח בעניין מינוי דירקטורים בתקופה שבין ה- 1 בינואר 1994 ל- 31 במאי 1994, שהוכן על ידי פרופ’ דפנה יזרעאלי, התברר כי ב- 31 חברות ממשלתיות בהן כיהנו בעבר בדירקטוריונים גברים בלבד, מונו גברים נוספים למרות שלא היו נשים בהרכב הקודם. נתונים קשים אלה לימדו כי למרות תיקון בחוק החברות הממשלתיות, הרי בשטח שולטת אפליית הנשים במלוא עוזה.
ב- 1 בנובמבר 1994 קיבל בית המשפט העליון את עתירת שדולת הנשים, וביטל את מינויים של שלושת הדירקטורים אשר מונו שלא כדין ותוך הפרת הוראות חוק החברות הממשלתיות. בית המשפט אף הורה לכל אחד מהשרים שבידם הופקדה הסמכות למינוי הדירקטורים לקיים מחדש את הליכי מינוי הדירקטורים תוך כיבוד ומימוש התכלית והחובה שעוצבה בתיקון לפקודת החברות, דהיינו, מתן ביטוי הולם לייצוגם של שני בני המינים.
פסק הדין מהווה פריצת דרך ומתן הכרה תקדימית בצדקתו ובנחיצותו של מכשיר ההעדפה המתקנת לצורך ביעור תופעת האפליה הבלתי מוצדקת של נשים בשל מינן. בית המשפט הכיר בחיוניות השימוש בהעדפה מתקנת לשם השגת היעד החברתי שהוא אחד מאדני הדמוקרטיה – השוויון בין המינים.
