ביחד, עד המוות/ יעל מרים סיני – מנהלת קשרי ממשל

לקריאה באתר “הארץ” לחצ/י כאן 

סגורים בבית בין ארבעה קירות. עכשיו זה רק אנחנו – אין לאן לברוח, אין לאן לצאת, כל הזמן יחד, כל הזמן בפנים. אף אחד לא יעבור את זה בקלות, העול הכלכלי גדול והעתיד לוט בערפל.

אבל לכ-200 אלף נשים בישראל מדובר בסכנת מוות של ממש. שבוע עבר מאז שהוחמרו כללי היציאה מהבית ושתי נשים נרצחו, יחד עם מקרה נוסף של אלימות קשה של גבר נגד אשתו, שנלחמת ברגעים אלה על חייה. לא צריך להיות מגדת עתידות כדי להעריך שזה לא ייעצר כאן. אם שר הרווחה היה מרים טלפון לאחד מארגוני הסיוע או לאחת ממנהלות מקלטי החירום, הוא היה מבין שיש צורך בהיערכות מיוחדת, הקמת מערך חירום להתמודדות עם המצב.

לא הנגיף ולא ההדבקה מעסיקה אותן עכשיו. עשרות אלפי נשים מוכרות לרשויות, מוכרות למשטרה ולרווחה כי אזרו אומץ והגישו תלונה בגין עבירות של אלימות גופנית ואיומים בין בני זוג. מה קורה איתן כעת? במהלך שנת 2018 נפתחו במשטרת ישראל 18,100 תיקים על אלימות של גברים כלפי נשים. בבתי המשפט לענייני משפחה הוצאו 9,800 בקשות להוצאת צו הגנה או צו למניעת הטרדה מאיימת, וזה רק על קצה המזלג. הרוב הגדול לא מתלוננות. הן שותקות וממשיכות לפחד, ממשיכות לחטוף.

אלפי המקרים הללו מתווספים לעוד מקרים בגלל קריסת המערכות הציבוריות, שיותר מתמיד לא יכולות להושיט להן יד. כולם עסוקים כרגע בעיקר במניעת התפשטות הקורונה. נראה שצפויות להיות הגבלות נוספות על המשק, והגבלות נוספות על יציאה מהבתים. תוסיפו לזה מתח, חרדה ואי ודאות ותקבלו סיר לחץ שעומד להתפוצץ. הסטטיסטיקות ידועות ולא צריך לנחש שגם למשבר הנוכחי תהיה השלכה מיידית על חייהן של נשים הנתונות תחת אלימות. במחוז חוביי בסין, מספר מקרי האלימות במשפחה כמעט והוכפל, כך לפי התקשורת המקומית.

בעת הזאת, משרד הרווחה וכלל הגורמים המטפלים חייבים לתפקד. נדרשת התארגנות חירום מיידית, במסגרתה יוקם חמ”ל למניעה ואיתור של מקרי אלימות או של מצבי סיכון. נדרש כינוס לצורך תיאום בין הגורמים המקצועיים, אליו יגיעו נציגי הגופים הרלוונטיים שיחליפו ביניהם מידע לצורך מעקב וטיפול של כלל המערכות, על שלל ההיבטים וההשלכות שיוצר הבידוד.

מחקרים שנעשו בישראל ובעולם על מצבי משבר הוכיחו כי בעתות חירום נשים לא פונות לעזרה חיצונית, בין אם כי הן עסוקות בלשרוד את היומיום המאתגר ובין אם הן בבידוד חברתי מלבד משפחתן, מה שלא מאפשר להן למצוא רגע לבקשת עזרה. המערכת חייבת לעשות “Reaching Out” ולפנות באופן יזום למשפחות שמוכרות לרווחה או שדווח בהן על מקרי אלימות בעבר.

במקביל, המוקדנים של משרד הבריאות, שעוסקים במענה אזרחי לשאלות על הקורונה, צריכים לעבור הכשרה בסיסית בכל הקשור למענה לפניות בנושא אלימות או איתור מצבי מצוקה. המערכת חייבת לזכור ולהשאיר בתודעה שלה את אותן נשים, שהבידוד החברתי משאיר אותן לבד עוד יותר בהתמודדות עם האלימות שמאיימת על חייהן.

עבור רובנו הבית הוא המקום המוכר והבטוח. ההנחיות בענייני השעה לא נוחות ולא נעימות, אבל משפחות מצאו דרכים להתמודד איתן, רצו לסופרים להצטייד במזון, נערכו עם הפעלות לילדים ומצאו פתרונות לעבודה מהבית. עבור עשרות אלפי נשים המצב הוא אחר. אנחנו שכנים ושכנות שלהן, אנחנו גרים איתן בשכונה, במושב ובעיר, אנחנו עדים ועדות לסימני אזהרה. המערכת ואנחנו חייבים להבין שנדרשת הערכות חירום להתמודדות גם עם נגיף האלימות נגד נשים – לא רק בזמן שגרה, אלא במיוחד בזמן חירום.

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן