כנסת ה-20 היה מספר שיא של חברות כנסת, אך ללא לחץ אקטיבי על מקבלי ההחלטות, כנראה שבכנסת ה-21 נצפה בירידה במספרן ולא רק שם
מיכל גרא מרגליות
באולפן שישי האחרון שודרה כתבתה של דפנה ליאל על דרכן של הנשים בפוליטיקה הישראלית. מדובר בכתבה חשובה מאין כמותה שכל אזרחית ואזרח במדינה חייבים לצפות בה. התיאור של לימור לבנת כיצד שינתה את המראה החיצוני שלה ואת עומק הקול, התקרית שבה אחד מחברי הכנסת הניף לעברה במליאה שלט עם הכיתוב ״זונה״, והשמועות על ״רומנים״ שהודבקו לה ולאחרות הם חלק מהעדויות שהיינו רוצות אולי לספר לעצמנו שכלל לא קרו. אך לא מדובר בהיסטוריה רחוקה, אלא בסיפורים מלפני 15 או 20 שנים בלבד. מצד אחד, לשמחתנו, הכיוון אליו אנחנו צועדות וצועדים הוא מאוד ברור, אבל מצד שני, המסלול בכיוון הזה ממש לא לינארי ואין שום דבר שמבטיח לנו שלא ניסוג לאחור.
ההיסטוריה דווקא המצביעה על כך שההיפך הוא הנכון. אנחנו רואות את זה בהתרחבות המשמעותית של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, פעמים רבות בחסות ובעידוד הממשלה. אנחנו רואות את זה בירידה בייצוג המגדרי – מספר הנשים בצמרת משרד האוצר, לדוגמה, עומד על מחצית ממספרן לפני 3 שנים: עד לאחרונה כיהנו שתי נשים כנגידת בנק ישראל וכמשנתה, אך במקומה של הנגידה כבר מונה גבר, ונראה שיהיה זה גבר שיתפוס גם את מקומה של המשנה שלה; אנחנו גם רואות שלמרות הזינוק העצום בהשתתפות נשים בשוק התעסוקה, איכות התעסוקה שלהן לא עולה מספיק ופערי השכר המגדריים נותרים בעינם, כי אנחנו עדיין המטפלות העיקריות בבית ומשלמות את ״קנס האימהות״.
המסקנה שלנו היא ברורה: אם לא נמשיך להפעיל לחץ אקטיבי על מקבלי ומקבלות החלטות, עלולות להיות פחות נשים בכנסת, בממשלה ובמוקדי קבלת החלטות נוספים. ואם לא נדרוש זאת מנבחרות ומנבחרי הציבור שלנו, הנושאים שהם ליבת האג'נדה שלנו – אלימות נגד נשים ופגיעה מינית, נשים בשוק התעסוקה, הדרת נשים ועוד – עלולים להידחק לשוליים. שוב.
לקריאת הטור המלא באתר סלונה, לחצו כאן.
