השבוע פנינו יחד עם מרב כהן השרה לשוויון חברתי לשר האוצר במכתב דחוף. הרקע לפניה היא כוונת משרד האוצר לקדם תכנית "להעלאת גיל הפרישה". הכוונה האמיתית של תכנית האוצר היא "ביטול קצבת הזקנה", מהלך שיפגע בנשים החלשות ביותר בישראל. התכנית הזו מחכה שנים רבות במגירה של משרד האוצר.
חשוב להדגיש, אנחנו לא נגד העלאת גיל הפרישה, הרי כיום גיל פרישה חובה לנשים וגברים בישראל הוא זהה – 67. נשים שרוצות להמשיך לעבוד אחרי גיל 62 יכולות לעשות זאת ורבות מהן אכן בוחרות להמשיך. ההבדל היחיד בתכנית הנוכחית של האוצר הוא על ביטול קצבת הזקנה לנשים מעל גיל 62. זאת לא תכנית חדשה שהגיעה לפתחו של שר האוצר עם המשבר, זה חלום ישן של הפקידות באוצר להפטר מהצורך לשלם קצבת סיוע לנשים עובדות שנעזרות בקצבת הזקנה כדי להתקיים בכבוד.
הנשים שיפגעו הן נשים בגילאי 62-67 שנפלטו משוק התעסוקה ועובדות בעבודות מזדמנות. נשים שעובדות במקצועות שוחקים במשכורת נמוכה. נשים שעובדות בחלקיות משרה, אוספות שקל ועוד שקל כדי להתבגר בכבוד, מסייעות למשפחתן, שמות אוכל על השולחן חלקן המפרנסות היחידות. נשים שמקבלות קצבה צנועה בגלל שהן חלק מדור בלי פנסיה מסודרת. נשים חרדיות, נשים שעלו מברית המועצות לשעבר, נשים שעובדות במקצועות קשים שמשפיעים על בריאותן ועל נפשן במשך עשרות שנים. נשים שנפגעו באופן חריף ממשבר הקורונה, ועכשיו המדינה רוצה להמשיך ולהכות בהן, במקום לעזור.
זה כמעט בלתי נתפס שבשעת משבר כל כך חמור, האוצר בוחר להשליך את הנשים האלה לתהום, זה כמעט בלתי נתפס שהנשים החלשות ביותר יצטרכו לשלם את המחיר עבור אוכלוסיות חזקות יותר.
במכתב המשותף הצגנו מתווה שכולל העלאה של גיל הפרישה יחד עם מתווה הגנה לנשים מבוגרות ומהלך כללי של צמצום אי-השוויון בשוק התעסוקה. לא ניתן לפגוע בנשים החלשות ביותר בלי למצוא פתרון, לא ניתן ליצירת דור אבוד של נשים שימצאו עצמם מתרחקות מתמיכה בשוק עבודה לא שוויוני ובפערי שכר מגדריים שהופכים אותן לעת זקנה לנתמכות סיוע.