הבוקר לקחתי את הבת שלי, בחודש הבא בת שנתיים, חזרה לגן. וזה היה קשה, קשה מאוד. אחרי חודשיים בבית, היה צריך לקרוע אותה ממני, כשהיא ממררת בבכי, כדי להעביר אותה לגננת. אבל המציאות מלמדת שיחסית, זה מצב טוב. כי בגן של הבת שלי, יש 15 פעוטות, ולכן אף אחת ואף אחד לא קיבלו הודעה שהילד/ה שלהם נשארים בבית, עד להודעה חדשה, כפי שקיבלו לא מעט הורים ברחבי הארץ. בגילאים 3-6, החזרה לגן היא רק לשלושה ימים בשבוע, וכיתות ד’-י’ בינתיים נשארים בבית. ובשוק העבודה? מורגש לחץ מאסיבי לחזור לעבודה רגילה. אפילו במשרדי הממשלה היו מקומות בהם הייתה דרישה להתייצבות פיזית במשרדים, עבור מי שלא היו צריכות לעשות זאת עד כה. ובאין תפקוד מלא של מערכת החינוך, החשש שלנו הוא לפגיעה משמעותית לתעסוקת נשים, כי יותר גברים יחזרו לעבודה, לעומת נשים שיישארו בבית.
 
קשה לדבר על סגר הקורונה כמצע להזדמנויות. חלקים גדולים מדי בציבור איבדו לא מעט בתקופה הזו. אבל אחד הלקחים שחובה עלינו להפיק הוא לשנות את המשוואה בה גברים הם מפרנסים עיקריים ומטפלים משניים, ונשים הן תמונת הראי: מפרנסות משניות ומטפלות עיקריות. ולממשלה יש את האחריות ביצירת התמריצים לשינוי החשוב הזה. ולכן, לצד כינון תוכנית לאומית לתעסוקת נשים, אנחנו קוראות לחוקק כבר השנה מתן חופשת לידה ייעודית לאבות
 
 
נגישות