כולנו נסערות ונסערים כבר כמה ימים מאונס קבוצתי של נערה בת 16 באילת, והשאלות שצריכות להישאל הן לא כמה אנסים בדיוק השתתפו בפשע הזה וגם לא למה ההורים שלה אפשרו לה לנסוע לבד לאילת (ובוודאי לא האשמות מסוג “כמה היא שתתה” ו”מה היא לבשה”), אלא איך והאם הממשלה שלנו מגנה עלינו מפני מקרים כאלה – והתשובה המכאיבה היא שהיא לא עושה מספיק בשום רמה: ממערכת חינוך שכמעט מתעלמת מהנושא, דרך מערכות חוק ומשפט שממררת את חיי הנאנסות ועד לעובדה הפשוטה שבאילת אין חדר אקוטי, ונשים שנאנסו באילת נאלצות לנסוע שעתיים וחצי עד בית החולים סורוקה בבאר שבע. זה כמה אנחנו חשובות לממשלה, זה כמה אנחנו גבוה בסדרי העדיפויות שלה.
 
הגינויים הגיעו מכל הקשת הפוליטית, אבל אנחנו כאן כדי להזכיר ולדרוש שלא ייתכן שרק במקרה “קיצוני” הממשלה “תזדעזע”. זה לא הקיץ הראשון שעובר עם סיפורי זוועה של אונס וניצול. כדי שהאונס באילת יהיה האחרון, צריך לעשות שינוי עמוק במדיניות: משלב החקירה והטיפול בנפגעת, דרך בתי המשפט החקירות הנגדיות והעונשים, אבל לא פחות מכך- במסגרת חינוך לשוויון מגדרי מגילאי הגן. נקודת האור היחידה שראינו בימים האחרונים היתה מאות גברים שהצטרפו לאירועי המחאה שממשיכים להתקיים ברחבי הארץ
שלכן ושלכם,
מיכל גרא מרגליות, מנכ״לית
 
נגישות