20 שנה לחוק מניעת הפליה במוצרים ושירותים

בשבוע שעבר צויין יום זכויות האזרח בכנסת וכחלק ממנו נערך דיון בועדת חוק חוקה ומשפט על חוק מניעת הפליה. 

בשנת 2000 חוקק חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. החוק קובע כי אסור להפלות בכניסה למקומות ציבוריים, באספקה של מוצר או במתן שירות ציבורי על בסיס מין, גזע, דת, לאום, ארץ המוצא, נטייה מינית, ועוד.

החובה לכבד את הזכות של כל אדם לכבוד ולשוויון חלה על כל גוף ציבורי במדינת ישראל במישרין, מכוח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק איסור הפליה הטיל את החובה לפעול בשוויון גם על גופים בבעלות פרטית, המספקים מוצר או שירות לציבור או מפעילים מקום ציבורי.

 

 

חוק איסור אפליה מעגן בחוק הישראלי את הפסיקה התקדימית של ביהמ”ש העליון בארה”ב ש”נפרד אינו שווה” בתיק “בראון נגד מועצת החינוך” מ1954. ביהמ”ש קבע כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי היא בלתי חוקתית, ביטל את גישת “נפרד אבל שווה” שהייתה נהוגה עד אז בארצות הברית וקבע כי חינוך נפרד הוא מפלה מעצם טבעו, ולפיכך לא יכול להיות שווה

בדיון הצענו מספר תיקונים לחוק לצורך חיזוק המרכיב ההרתעתי בחוק:

ראשית, יש להגדיל את סכום הפיצוי הקבוע בחוק. כיום בתי המשפט פוסקים במרבית המקרים סכום פיצוי נמוך בהרבה מהרף העליון, ללא כל הצדקה. מצב זה מהווה תמריץ שלילי לתבוע בגין אפליה, ומונע דה פקטו הגשת תביעות על-ידי ציבור נרחב של נפגעים. כך, בפועל, לא מתקיימת מטרת החוק, ואין הרתעה.

שנית ובהמשך לכך, בהינתן שתכלית החוק היא להרתיע מיצירת אפליה ופסיקת הפיצוי היא כלי האכיפה המרכזי, יש לקבוע בתיקון חקיקה כי סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק, הוא הסכום אותו יש לפסוק במקרים של אפליה, אלא אם יש טעמים מיוחדים לפסוק אחרת. ככל שיש טעמים כאלה, על בית המשפט לפרטם.

בנוסף, לעניין תזכיר החוק שפורסם על ידי משרד המשפטים, המבקש לקבוע כפל פיצוי בגין אפליה שנעשתה מתוך כוונה להפלות –  יש לקבוע בחוק , שכוונה להפלות היא גם עצימת עיניים או אדישות להפליה, מצד הגוף המפלה (וככל שמדובר בתאגיד – לרבות אדישות או עצימת עיניים של מי מעובדיו).  

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן