לחצו לשיתוף

הורים במלכוד: אחריות המדינה לטיפול וחינוך בגיל הרך

חוסר ההתאמה בין שוק העבודה לבין מערכת החינוך הוא אחד החסמים העיקריים העומדים בפני השתלבות טובה יותר של נשים בשוק העבודה. הבנה זאת קיימת כבר שנים ארוכות, והיא אף הולידה – לפני למעלה מ-20 שנה – את חקיקתו של חוק יום חינוך ארוך בישראל. אך למרות החקיקה המתקדמת, יישומו המלא של החוק נדחה שוב ושוב, וכיום הוא מוחל על כ-20% בלבד מתלמידי הגנים ובתי הספר היסודיים. גם בבתי הספר בהם הוא מתקיים, יום הלימודים אינו מספק מענה אמיתי עבור הורים עובדים, משום שהוא מסתיים מוקדם – בין השעות 14:15 ל-14:45, בממוצע.

יישומו המלא של יום חינוך ארוך – בכל רחבי הארץ ובשעות התואמות בצורה טובה יותר את שעות העבודה – הוא צעד חשוב להשתלבותן המיטבית של נשים בשוק התעסוקה. לצד זאת, כדי שצעד זה יטיב לא רק עם ההורים אלא גם עם התלמידים ועם החברה בכללותה, מוצע שהארכת יום הלימודים תוקדש בעיקרה לשעות העשרה, ספורט ואמנות, באופן שיוכל להוות תחליף לחוגים אותם מממנים ההורים באופן פרטי בשעות אחר הצהריים.

נושא זה, וסוגיות בוערות נוספות הנוגעות להתאמה בין מערכת החינוך בישראל לשעות העבודה במשק, מופיעים בהרחבה בדו״ח חדש של שדולת הנשים בישראל, בנושא מדיניות החינוך והטיפול בגיל הרך בישראל ובעולם, ובו גם הצעות לשינוי מדיניות.

לקריאת הדו״ח המלא לחצו כאן.

 

תקציר מנהלות

בחינה משווה של מדיניות החינוך והטיפול בגיל הרך בישראל חושפת תמונת מצב מטרידה: בעוד שהמדינה מעודדת באופן אקטיבי הבאת ילדים לעולם, היא במובנים רבים מסירה מעצמה את האחריות לעתידם לאחר שנולדו.

בהשוואה בינלאומית, מדינת ישראל משקיעה בילדיה הקטנים סכום זעום ביותר, כאשר ההשקעה הציבורית הממוצעת לילד בגילאי 0-6 היא כמחצית מההשקעה הממוצעת במדינות ה-OECD. נתון זה תמוה במיוחד לאור ההשקעה החריגה של המדינה בעידוד ילודה ובטיפולי פוריות.

מערכת החינוך הפורמלית מספקת מענה חלקי ביותר, כאשר בכל הגילאים ובכל רמות החינוך קיים פער אדיר בין שעות הפעילות של מסגרות החינוך אותן מממנת המדינה לבין שעות העבודה במשק. המצב חמור ביותר בגילאי 0-3, בהם לא פועלת כל מערכת ציבורית המספקת שירותי טיפול וחינוך, ורק 23% מהילדים בגילאים אלה נמצאים תחת פיקוח כלשהו, גם אם דל, של המדינה.

חלקיות המענה שמספקת מערכת החינוך לצד ריבוי שעות העבודה במשק, מאלצת את ההורים להסתמך על מסגרות פרטיות לסגירת הפער. מסגרות אלה אינן מפוקחות כלל, או זוכות לפיקוח מינימלי, ועלותן להורים לילדים צעירים מגיעה לעשרות אלפי שקלים בשנה. בשל היעדר פיקוח, המסגרות נבדלות זו מזו בטיב המבנים, בהכשרת הצוות, ביחס בין מספר הילדים למספר אנשי הצוות, בגודל הקבוצות, בתוכן הפדגוגי ולמעשה בכל פרמטר אפשרי.

מצב זה גורם בהכרח להעמקת הפערים החברתיים בחברה הישראלית, כאשר ילדים מבתים אמידים יותר זוכים לחינוך איכותי יותר בגיל הרך. המשמעות של היעדר מענה ראוי מצד המדינה קשה במיוחד עבור האוכלוסייה הענייה, ובפרט עבור החברה הערבית והמגזר החרדי, בהם שיעור הילדים העניים עולה על 60%. בשל ההשפעה האדירה של איכות החינוך בגיל זה על מיומנויות חיים ולמידה בעתיד, מצב עניינים זה הוא בעל השלכות דרמטיות על שוויון בהזדמנויות העומדות בפני ילדים מרקעים שונים ועל סיכויי המוביליות החברתית של ילדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך.

 

עיקרי הממצאים:

  • מדינת ישראל מובילה בשיעורי הילודה בקרב המדינות המערביות, והיא משקיעה משאבים ציבוריים חריגים בתמיכה בילודה ובטיפולי פוריות. שיעור הילודה בישראל עומד על 3.1 ילדים לאישה, לעומת 1.7 בלבד בקרב מדינות ה-OECD, גבוה יותר מבהודו, אינדונזיה, וערב הסעודית.
  • בישראל נולדים כ-2% מסך התינוקות שנולדים בעולם כתוצאה מטיפולים הפריה, שיעור הגדול פי 20 משיעורה של אוכלוסיית ישראל בעולם, ופי 3.3 משיעורה בקרב אוכלוסיית המדינות המפותחות.
  • סך ההוצאה על תחום הילודה, הכוללת תשלומים על טיפולי הפריה לצד תשלומי לידה ושמירת הריון של הביטוח הלאומי, מוערכת בכ-7.1 מיליארד ש”ח בשנה.
  • חרף ההשקעה הגבוהה בילודה, ההשקעה בילדים בישראל היא מהנמוכות בעולם המערבי, בפרט בשנות חייהם הראשונות. ההוצאה הציבורית לילד בגילאי 0-6 עומדת על כ-8,000 ש”ח, פחות ממחצית מההוצאה הממוצעת לילד ב-OECD, העומדת על כ-16,500 ש”ח.
  • בישראל חיים נכון להיום כ-550 אלף ילדים וילדות מתחת לגיל 3. 77% מתוכם אינם נמצאים במסגרת חינוכית במימון או בתמיכה כלשהי של המדינה, ולמעשה לא קיים אף גורם אשר יודע היכן הילדים הללו נמצאים בשעות שהוריהם בעבודה.
  • כ-80% מהמימון של שירותי החינוך והטיפול בגילאי 0-3 מגיע מההורים, אשר מממנים בעצמם מעונות יום, פעוטונים ומטפלות. הורים לילדים בגילאים אלה מוציאים בשנה סכום מצטבר של כ-3.4 מיליארד ש”ח, כאשר ההערכה היא שעלות המסגרות עבור כל משפחה נעה בין 1,800 ל-3,500 ש”ח בחודש, ואף יותר.
  • הפיקוח על המסגרות בגיל הרך חלקי מאוד. בגילאי 0-3 23% מהילדים בלבד נמצאים במסגרות מפוקחות. הפיקוח על מסגרות אלה, כמו גם הפיקוח על צהרונים לגילאי 3 ומעלה, הוא חלקי ואינו נוגע כלל לתכנים הפדגוגיים והחינוכיים הרצויים. במדינות רבות בעולם קיים פיקוח על כלל המסגרות ועל איכות כל אנשי הטיפול והחינוך, לרבות במעונות פרטיים ובמשפחתונים קטנים.
  • העבודה בצהרונים אינה מקצוע מוכר ואינה מותנית בהכשרה מקצועית. חלק מהרשויות יזמו, בשיתוף מפעילי הצהרונים, קורסים והשתלמויות לצוותים החינוכיים.
  • ישנו קושי גורף לגייס כוח אדם איכותי למסגרות המפוקחות העוסקות בחינוך ובטיפול בגיל הרך.
  • חוק יום חינוך ארוך, שנחקק לפני 20 שנה, לא מיושם במלואו ומוחל כיום על כ-20% מתלמידי הגנים ובתי הספר היסודיים. גם בבתי הספר בהם הוא חל, הוא אינו מספק מענה ממצה עבור הורים עובדים, כאשר יום הלימודים מסתיים בממוצע בין השעות 14:15-14:45.
  • בהשוואה בינלאומית, ישראל נמצאת במקום השני בפער שבין ימי החופש של התלמידים לבין ימי החופש להם זכאים ההורים על פי חוק. עיקר הפער טמון במיעוט ימי החופש של ההורים, אשר נהנים מ-12 ימי חופש בלבד לעומת ממוצע של 20.5 ימי חופש המוענקים לעובדים במדינות ה-OECD.
  • בנוסף להשוואה הבינלאומית, הסקירה מספקת מבט ממוקד על מדיניות החינוך והטיפול בגיל הרך בשלוש מדינות נבחרות: שוודיה, צרפת והולנד. שלוש המדינות מספקות מימון ציבורי כמעט מלא לתחום הטיפול והחינוך בגיל הרך, ומפעילות פיקוח על כל המסגרות הפועלות, לרבות מסגרות הפועלות בבתים פרטיים.
  • המסגרות המשלימות שנועדו לספק מענה להורים העובדים במשרה מלאה פועלות בשלוש המדינות לפחות עד השעה 18:00. בשוודיה אף פועלים מעונות לילה המיועדים להורים העובדים בשעות לא שגרתיות. מרבית ההורים לא עושים שימוש בכל שעות הפעילות, אך הן קיימות עבור מי שזקוק להן, במימון ובפיקוח של המדינה.

 

לקריאת הדו״ח המלא לחצו כאן.

הקו הפתוח בשבילכן

הקו הפתוח לזכויות נשים בעבודה
הקו הפתוח לנשים מהמגזר החרדי
الخط المفتوح لحقوق النساء في العمل باللغة العربية
ለአማርኛ ቋንቋ 3 ቁጥር ይጫኑ
በሠራተኛ ሕግ ውስጥ የሕግ ምክር
Нажмите номер 4
прав женщин на работе
נגישות