שוק התעסוקה הישראלי מאופיין בריבוי שעות עבודה ובנורמות אשר מתגמלות, בדרכים עקיפות וישירות כאחת, עובדים שנמצאים שעות ארוכות במקום העבודה ונשארים זמינים לעבודה בכל עת. בנוסף להשלכות השליליות של מצב עניינים זה על רווחתם ובריאותם של העובדים והעובדות, נורמות אלו הן בין המחוללים המרכזיים של אי השוויון המגדרי בשוק העבודה.
דו"ח חדש של שדולת הנשים מבקש לבחון את מצבם של העובדים והעובדות הישראלים ולהציע פתרונות מדיניות קונקרטים לשיפור איכות החיים ולהגדלת השוויון בשוק העבודה. לקריאת הדו"ח המלא, לחצו כאן.
היות שנשים הן עדיין האחראיות העיקריות על עבודות הטיפול ומשק הבית, במקרים רבים הן אינן יכולות לעמוד בנורמות שעות העבודה המרובות. נורמות אלו הן בין הסיבות העיקריות לנטייתן לבחור מראש במקצועות ובתפקידים שמאפשרים גמישות ושעות עבודה מועטות יותר – גם כאשר השכר, העניין וההזדמנויות המקצועיות בהם פחותים. גם נשים שבחרו בתפקידים תובעניים, בוחרות במקרים רבים לעשות שינוי תעסוקתי או להפחית את שעות העבודה לאחר הפיכתן לאימהות – תופעה שאינה נפוצה בקרב גברים ונושאת עמה, בדרך כלל, מחירים כלכליים משמעותיים. מצדה השני של המשוואה נמצאים הגברים, שמשלמים מחירים מסוג אחר. בשנים האחרונות, יותר ויותר אבות מעידים על כך שהם סובלים ממחסור בזמן עם המשפחה ונתקלים בקושי ממשי לקחת חלק שווה בחוויית ההורות.
בהשוואה בינלאומית, העובדים/ות בישראל מועסקים שעות רבות במיוחד. בעוד שב-83% ממדינות ה-OECD שעות העבודה הפורמליות עומדות על 40 שעות או פחות בשבוע, בישראל משרה מלאה מוגדרת כ-42 שעות שבועיות. בפועל, עובדים/ות במשרה מלאה עובדים בישראל 44.8 שעות בשבוע ממוצע, לעומת ממוצע של 41.2 שעות שבועיות במדינות ה-OECD. בסך הכל העובדים/ות בישראל נמצאים בעבודה 126 שעות יותר בשנה מהממוצע בקרב מדינות הארגון. במדד "איזון בית-עבודה" של ה-OECD, אשר בוחן את עומס העבודה מחד ואת מספר שעות הפנאי מאידך, ישראל ממוקמת שלישית מהסוף. רק העובדים/ות במקסיקו ובטורקיה סובלים מאיזון בית-עבודה גרוע יותר.
מעבר להשפעה של שעות העבודה הארוכות הן על איכות החיים של העובדים והעובדות והן על אי השוויון בשוק העבודה, מחקרים מצביעים על כך ששעות עבודה מרובות פוגעות בבריאות העובדים וביעילותם, וכתוצאה מכך גם בפריון העבודה הכולל במשק.
הנתונים החריגים בנוגע לשעות העבודה בישראל, וההשלכות החברתיות, הבריאותיות והכלכליות שהם נושאים עמם, מחייבים חשיבה מחודשת על הנורמות הפורמליות והבלתי-פורמליות הנהוגות בשוק העבודה הישראלי. הדוח המלא מציג סקירה נרחבת בנושא שעות העבודה בארץ ובעולם, ומצביע על כיווני המדיניות הבאים בהתבסס על מחקרים ועל ניסיון מהעולם:
המחקרים והנתונים שנסקרים בדוח "נשוב עם צאת הלבנה: אימהות ואבות בשוק העבודה הישראלי" מצביעים על צורך דחוף בשינוי. הפער הגדול בין המצב בישראל לבין המקובל בעולם המערבי, לצד העובדה כי אנו חיים בעידן של התפתחות טכנולוגית מואצת, מראים כי שינוי כזה אכן אפשרי. לכן, מוצע לאמץ מודל דו-שלבי להפחתת שעות העבודה הפורמליות במשק:
בשלב הראשון, מוצע לתקן את חוק שעות עבודה ומנוחה ולקבוע בחקיקה ראשית הפחתה מיידית כך ששבוע העבודה לא יעלה על 39 שעות. בשלב זה ישנה חשיבות להפחתה מהירה של שעות העבודה, משום שהפחתה איטית והדרגתית עלולה לאפשר למעסיקים להטיל על העובדים/ות עומס עבודה נוסף במקום לקדם שינוי משמעותי באופן ניהול כוח האדם בארגון.
בשלב השני, לאחר תקופת הסתגלות בת שנה עד שנתיים, מוצע להפחית שעתיים נוספות משבוע העבודה בקצב הדרגתי של חצי שעה בשנה. בתום המהלך יעמוד אורכו של שבוע העבודה בישראל על 37 שעות – קיצור של 5 שעות שבועיות לעומת המצב הנוכחי.
בהתבסס על תהליך דומה שנעשה בצרפת, מוצע לממן את מרבית עלויות הרפורמה על ידי הקלות מס למעסיקים שיפצו אותם על אובדן שעות העבודה ועל העלאת התעריף של עובדים שעתיים, לצד הקפאה זמנית של העלאות שכר. הקפאת השכר מבטאת את העובדה כי הפחתת שעות עבודה ללא קיצוץ בשכר מהווה העלאת שכר בפועל, ולכן לא תפגע בשכרם הריאלי של העובדים והעובדות. לצד זאת יעודכן התעריף של עובדים שעתיים, כך שערכה של שעת העבודה יגדל. מוצע כי המדינה תשפה את המעסיקים דרך מערכת המס, מתוך התפיסה כי הפחתת שעות העבודה תביא עמה תועלת כלכלית משמעותית ברמת המשק, אשר תקזז במידה רבה את עלותו.
לקריאת הדו"ח המלא, לחצו כאן.
מרכז הזכויות של שדולת הנשים על שם אליס שלוי ז"ל.
ככה זה כשנשים
עוזרות לנשים,
את לא נשארת לבד.
